בדידות כואבת

בדידות כואבת,

היא מזכירה את קריסת מבני האהבה שלנו.

קשרים בינאישיים הם מבנה לאהבה ועם התעצמות המציאות הוירטואלית, ריבוי הגירויים המלאכותיים והתמעטותם של רגעי קרבה אנושית המבנים הללו מתפרקים. ..

כולם סובלים מזה, הילדים שלנו ואנחנו.

העולם נהיה המוני וצפוף ודווקא ריבוי האפשרויות הופך אותנו לבודדים יותר.

הוא מנוון את יכולתנו להיות חברה טובה המזמינה קרבה ואהבה.

הוא מנוון את האמון שלנו בהוויה אנושית פשוטה. ..

במציאות המלאכותית אנו נחשפים לרמות גירוי גבוהות וזה משפיע על הציפיות מעצמנו.

הכל נדרש להיות גדול מהחיים, מושלם אדיר ובלתי נלאה - המציאות המלאכותית מצפה לגרף עולה בעוד שאנושיות מחזורית ומשתנה.

מי יעמוד בציפיות לא אנושיות?

אנחנו יצורים מודעים רגישים וייחודיים.

העולם שאנו יוצרים לא בשבילנו, הוא הופך לרובוטי ומתכתי מידיי לפנימיות האנושית.

ולרבים מאיתנו לא פעם, כבר לא בא להיות כאן.

אחד מביטויי המחאה הנפשיים הוא הסגרות בפני מציאויות מדכאות.

אז אנחנו נסגרים ומוצאים את עצמנו לבד, בודדים וחוששים מהצפה.

והסגירות הזו הודפת גם את מבני האהבה.

תהליך הריפוי איטי והוא מחייב טיפוח הבנה עצמית שהיתה נגישה ביתר קלות בסביבה אנלוגית.

אבל הוא זמין ונדרש יותר מתמיד.

יצירה של מרחבים טבעיים, פיתוח הביטחון באנושי בנו וטיפוח הפתיחות לקרבה פיזית של בני אנוש אחרים.

לא רובוטיים, לא רעילים - אנושיים.

זהו האתגר כרגע.

זו העבודה הנפשית שנדרשת מכל אחד ואחת מאתנו, בלעדיה ההסגרות רק תלך ותגבר.

פוסטים קשורים